בחזרה לבסיס
דניאל גרינברג

למה ללכת לביה"ס?
לאנשים שאוהבים לחקור בעצמם את השאלות החשובות מציב סדברי וואלי אתגר לשאלות הצפויות.

בסיס אינטלקטואלי
המשפט הראשון שעולה במחשבה הוא: "אנו הולכים לביה"ס כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא ניצבת לפני כל האחרות. כלכך, ש-"להשיג השכלה" (getting an education) נהפך ל-"למידה" (learning). – בהחלט מובן קצת צר אבל מבהיר את הקדימויות. אם כן, מדוע אנשים אינם לומדים יותר בביה"ס כיום? למה כל התלונות? למה יש כאלה הוצאות אין סופיות רק כדי לטחון מים ושלא מביאות להתקדמות?

התשובה פשוטה עד כדי להביך. בתי-הספר כיום הם מוסדות שבהם "למידה" מובנת כ-"ללמד" – אתה רוצה שאנשים ילמדו? למד אותם! אתה רוצה שהם ילמדו יותר? למד אותם יותר! ויותר! העבד אותם קשה, אמן אותם יותר. אך למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך שנעשה לך! זה נכון לכל אחד, זה בסיסי.

מה גורם לאנשים ללמוד? מצחיק שצריך לשאול. לפני יותר מ-2,000 שנים אריסטוטלס התחיל את ספרו החשוב ביותר בתשובה האוניברסלית הצפוייה ביותר "בני האדם סקרנים מטבעם". דקרט אמר את זה בצורה קצת שונה, גם בתחילת עבודתו החשובה: "אני חושב, משמע אני קיים". למידה, חשיבה, שימוש אקטיבי במחשבה – זו מהות האדם. יותר אפילו מהדחפים – רעב, צמא, מין. כאשר אתה שקוע במשהו – מילת המפתח היא "שקוע" – אתה שוכח את כל שאר הדחפים עד שהם מהממים אותך. אפילו עכברים נוהגים כך, כפי שהודגם לפני זמן רב. מי יחשוב על להכריח אנשים לאכול, לשתות או לקיים יחסי מין? (כמובן, אני לא מדבר על אנשים עם הפרעות ספציפיות שמשפיעות על הדחפים שלהם, ודבר ממה שאני כותב כאן על חינוך אינו מתייחס לאנשים עם נזקים מנטליים ספציפיים שמחייבים התמודדות בדרכים רפואיות מיוחדות). אף אחד אינו דוחף את פני האנשים לתוך קערות מזון בכל שעה עגולה כדי להיות בטוחים שהם יאכלו; אף אחד אינו נועל אנשים עם חברים 8 פעמים ביום כדי להבטיח שהם יתחברו. האם זה נשמע מגוחך? במה זה יותר מגוחך מאשר לנסות להכריח אנשים לעשות את מה שמעל לכל בא להם בצורה טבעית! וכל אחד יודע עד כמה נרחבת הסקרנות העזה הזאת. כל הספרים העוסקים בגידול ילדים כותבים באריכות הנחיות כיצד לשמור על ילדים קטנים – במיוחד כאשר הם מתחילים לנוע. איננו עומדים מסביב, דוחפים את בני השנה שלנו לחקור. נהפוך הוא, אנחנו תולשים את שערינו כאשר הם מפרקים לנו את הבית, אנו מחפשים דרכים לרתום אותם, לסגור אותם במשחקיות. וככל שהם גדלים הם מעוללים יותר תעלולים. האם התמודדת עם ילד בן 10? עם מתבגר? אנשים הולכים לביה"ס כדי ללמוד. כדי ללמוד עליהם להיות עם עצמם ושיינתן להם הזמן. כאשר הם זקוקים לעזרה היא צריכה להינתן להם, אם אנחנו רוצים שהלימוד יתקדם בדרכו הטבעית. אך אל תטעו: אם מישהו נחוש ללמוד הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל. כך שאינך חייב לעזור. עזרה רק מזרזת את התהליך. התגברות על מכשולים היא אחת מהפעולות העיקריות בלמידה. אין זה מזיק להשאיר כמה. אך אם אתה מטריד את האדם, אם אתה מתעקש – הוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה את מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 ל-9:50 ובין 10:00 ל-10:50 וכך הלאה. ולא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד אלא שהוא גם ישנא אותך, ישנא את מה שאתה מכריח אותו לעשות ויאבד את כל הטעם בלימודים, לפחות באופן זמני. בכל פעם שאתה חושב על כיתה באחד מביה"ס רק דמיין שהמורה היה דוחף תרד, גזר, חלב וכרוב ניצנים (כל הדברים הטובים האלה) לגרונו של כל לומד עם כף ענקית. סדברי וואלי מניח ללומדיו להיות. נקודה. ללא אולי, ללא יוצא מן הכלל. אנו עוזרים אם אנו יכולים, כאשר נתבקש לכך. לעולם איננו מפריעים. אנשים באים לכאן בראשונה כדי ללמוד וזה מה שכולם עושים, כל יום, כל היום.

בסיס מקצועי
עצם העניין של הליכה לביה"ס תמיד עולה לאחר "למידה". כאשר זה מגיע לכך, לרוב האנשים ממש לא איכפת כמה הם או ילדיהם לומדים בביה"ס כל זמן שתהיה להם קריירה מצליחה – שיוכלו להשיג עבודה טובה. כלומר, כסף, מעמד, קידום. ככל שעבודתך טובה יותר, כך טוב יותר ביה"ס בו למדת. לכן פילפס-אנדובר או הרווארד מדורגים כ"כ גבוה. בוגרי הרווארד מדורגים גבוה בסולם המקצועי. הם אסירי תודה וכאשר הם גדלים הם מנציחים זאת בהעניקם את המיטב שיש להם להציע לבוגרי הרווארד החדשים שהם שוכרים ותורמים תרומות גדולות להרווארד. כך גם בייל, דארטמאות' וכל האחרים. אז איזה סוג ביה"ס כיום קרוב לוודאי, בסוף המאה ה-20', מכין את התלמידים הכי טוב לקריירה טובה? האמת שאיננו חייבים להתלבט בתשובה. כולם כותבים על כל. זה העידן הפוסט-תעשייתי. עידן המידע, עידן השירותים, עידן הדמיון, היצירתיות והיוזמה. העתיד שייך לאנשים שיכולים למתוח את מחשבתם, להחזיק, לעצב, לארגן, לשחק בחומרים חדשים או ישנים, ברעיונות חדשים וישנים ובעובדות חדשות וישנות. פעילויות מהסוג הזה אינן נמצאות בביה"ס הממוצע אפילו בבסיס של קורסים נוספים, לא כל שכן כל יום. בסדברי וואלי פעילויות אלה במובן מסויים הן תוכנית הלימודים. האם זה נשמע לא סביר? אולי לאוזן לא מאומנת. אבל ההיסטוריה והניסיון בצידנו. איך אחרת נסביר את העובדה שכל בוגרינו ללא יוצא מן הכלל, שרוצים להתקבל לקולג' ולסיים את לימודם, תמיד מתקבלים בד"כ לבחירה הראשונה שלהם? ללא רשימת ציונים, ללא תעודות, ללא דיווחים או המלצה מביה"ס בכתב או בע"פ. מה פקידי הקבלה בקולג'ים מוצאים בתלמידים אלה? מדוע הם מקבלים אותם – לרוב חוטפים אותם? למה מנהלים מאומנים אלה, המתפלשים במכתבים לוהטים של מורים, עם ניקוד גבוה – מדוע הם מקבלים את בוגרי סדברי וואלי? מובן שאתם יודעים את התשובה אפילו אם קשה להודות בה. מקצוענים מאומנים אלה רואים בתלמידנו בהירות, עירנות, ביטחון ורוח יצירתית. חלום של כל ביה"ס חלוצי. ההישגים מדברים בעד עצמם. בוגרינו לובשים מקצועות והתמחויות מגוונים (או נרשמים לבתי-ספר מגוונים כפי שנעשה לאחרונה). הם רופאים, רקדנים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים – אין צורך להמשיך. אתם יכולים לפגוש בהם אם רצונכם בכך. אם אדם היה ניגש אלי היום ואומר בפשטות: "לאיזה ביה"ס עלי לשלוח את ילדי אם אני רוצה להיות בטוח שהוא יקבל את ההזדמנויות הכי טובות לקריירה מתקדמת בשטח ההתעניינות שלו?" הייתי עונה ללא היסוס: "ביה"ס הטוב ביותר בארץ למטרה זו הוא סדברי וואלי". לצערי, היום הוא היחיד במדינה שעושה עבודה זו עם מבט אל העתיד. בכל הנוגע למקצועיות (ייעוד) סדברי וואלי ניתקל ב-'הלם העתיד' והתגבר עליו. אין יותר צורך לבטוש בעבר.

בסיס להכרה מוסרית
עכשיו אנחנו מגיעים לנושא רגיש. ביה"ס אמורים לייצר אנשים טובים. זו אמירה שחוקה ונרחבת כמו – אמא ופשטידת תפוחים. כמובן, איננו רוצים שביה"ס ייצרו אנשים רעים. כיצד מייצרים אנשים טובים? אני אעז לומר שאף אחד אינו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה סביבי. אבל לפחות אנחנו יודעים משהו בנושא. אנו יודעים, וידענו (שוב) מזמנים עתיקים, את המרכיב החיוני המוחלט לפעולה מוסרית, המרכיב שבלעדיו פעולה תיקרא במקרה הטוב א-מוסרית ובמקרה הגרוע מושחתת. המרכיב הוא אחריות אישית. כל ההתנהגויות האתיות מניחות זאת מראש. כדי להיות אתי אתה צריך להיות בעל יכולת לבחור מסלול ולקחת אחריות מלאה על הבחירה ותוצאותיה. אינך יכול לטעון לכך שאתה כלי פאסיבי בידי הגורל, או אלוהים, או אדם אחר או כח עליון. טענה כזו חסרת טעם וריקנית מייד עושה את כל ההבחנה בין טוב לרע. החימר שעוצב לכד הכי יפה בעולם אינו יכול לטעון למידה טובה. למרבה הצער, כמעט כל בתי הספר כיום בוחרים למעשה להכחיש שתלמידים אחראים אישית למעשיהם, אפילו כאשר מנהיגי ביה"ס אלה משלמים מס שפתיים למושג זה. ההכחשה היא פי שלוש: ביה"ס אינם מרשים לתלמידים לבחור במלואו את מסלול הפעילויות. הם אינם מרשים לתלמידים לעלות על המסלול מרגע שהוא נבחר והם אינם מרשים לתלמידים לשאת בתוצאותיו מרגע שנלמד. חופש בחירה, חופש פעולה, החופש לשאת בתוצאות הפעולה – אלה שלוש החופשים הגדולים המרכיבים אחריות אישית. זה לא חדש שביה"ס מגביל, כמדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אך האם זה מפתיע אותך שביה"ס מגבילים את החופש לשאת בתוצאות הפעולה של מישהו? אין זה צריך להפתיע אותך. זה נהיה עקרון בחינוך המודרני שנפש התלמיד יכולה לסבול פגיעה עד לגבול הפגיעה של שני תאומי הרשע – מצוקה וכשלון. "הצלחה מביאה להצלחה" זה משפט המפתח כיום. עידוד, לתת לאדם לצאת בקלות, להימנע מאכזבה – הרשימה נמשכת. לא פלא שביה"ס שלנו אינם ידועים בהכשרתם למוסריות. הם מצדיקים את כשלונם באומרם שחינוך מוסרי מקומו מהבית. האמת, שזה כך. אך האם זה מוציא את זה מתחום ביה"ס? בחזרה לבסיס. בסדברי וואלי שלוש החופשים פורחים. האחריות אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמיתית. אם יש לך ספק כלשהו בוא וראה את ביה"ס. הבט בתלמידים בפעולה. למד את שיטת השיפוט. בוא אל גמר הלימודים כאשר תלמיד צריך לשכנע את בני גילו שהוא מוכן לקחת על עצמו אחריות לעצמו בחברה הכללית כמו שהוא היה בביה"ס.

בסיס חברתי
לפני זמן מה היה באופנה לבקש מבתי-הספר שלנו לחפש את האקלים החברתי לתלמידים. 'למדו אותם להסתדר יחד. שחררו את החברה שלנו מהלא משתלבים חברתית ע"י טיפול בבעייה בזמן הנצתה, בביה"ס'. שאפתני? אולי. אבל כמה אנשים התלבטו עם מכתבים מביה"ס על הסתגלותם החברתית, או של ילדיהם, או חסרונה? מוזר, האין זאת, באיזה אופן גרוע אנשים הורסים לעצמם את מה שהם עשו? אני מתכוון, לנסות להתחבר עם אנשים זה מספיק קשה, אך נראה שבתי-הספר כמעט בשיטתיות יוצרים דרכים להביס מטרה זו. קחו להתחלה הפרדת גיל. איזה גאון הביט סביב וקיבל את הרעיון שזה בעל משמעות לחלק אנשים באופן ברור לפי הגיל? האם חלוקה כזו מתקיימת בצורה טבעית במקום כלשהו? בתעשייה, האם כל בני ה-21 עובדים בנפרד מבני 20 או 23? בעסקים, האם יש חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ומנהלים בני 31? האם בני שנתיים מתרחקים בגינות המשחקים מבני שנה ובני שלוש? היכן על האדמה נהגה רעיון זה? האם יש משהו הורס חברתית יותר מהפרדת בני שנה עד 14 – לרוב 18? או קחו את תכיפות ההפרדה המינית, אפילו בביה"ס מעורבים, לפעילויות שונות לבנים ובנות. או התהום העצומה בין ילדים ומבוגרים (האם שמתם לב למצב הכלל עולמי שילדים אינם מסתכלים למבוגרים בעיניים?) ועכשיו נציץ למצב החברתי שנוצר לילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם. אם ביה"ס הופך לכמעט בלתי אפשרי לבני 12 להתייחס באורח הומני ונורמלי לבני 11 או בני 13, מבוגרים וכו', מה עם בני 12 אחרים? אין הצלחה כזו. אופן היחסים הראשוניים, כמעט הבלעדיים שמטופחים בבתי-הספר בין ילדים מאותה כיתה הם – תחרות! תחרות חסרת רחמים. המידה התקינה היא בסה"כ מי יותר טוב ממי, מי יותר חכם, מהיר, גבוה, יפה – וכמובן, מי הכי גרוע, טיפש, איטי, נמוך, מכוער. אם אי-פעם מערכת תוכננה ביעילות ליצור תחרות, דחייה, חוסר ביטחון, פאראנויה, אי-התאמה חברתית – בתי-הספר הנפוצים הצליחו בכך. בחזרה לבסיס. בעולם האמיתי התכונה החברתית הכי חשובה לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף פעולה. בעולם האמיתי הצורה החשובה ביותר של תחרות היא נגד עצמך, נגד מטרות שמוצבות ע"י האדם למען ההישגים של עצמו. בעולם האמיתי, תחרות בין-אישית כשלעצמה נחשבת במידה רבה כחסרת טעם והרסנית – כן, אפילו בתאגידים ובספורט. בעולם האמיתי ובסדברי וואלי, שהוא ביה"ס לעולם האמיתי.

בסיס מדיני (פוליטי)
אנו מקבלים כמובן מאליו שבתי-הספר יטפחו אזרחות טובה. חינוך אוניברסלי במדינה זו במיוחד תמיד שמר עין אחת ממוקדת במטרה של הכנת אמריקאים טובים מכולנו. כולנו יודעים מה אמריקה מייצגת. העקרונות המנחים הונחו בבהירות ע"י אבותינו המייסדים ועובדו לפרטים בהתמדה מאז. מדינה זו היא רפובליקה דמוקרטית, לא מלך, לא מלוכה, לא אצולה, לא היררכיה טבועה ולא דיקטטורה. שלטון של האנשים ע"י האנשים למען האנשים. בהגדרה פוליטית, שלטון הרוב. אין מיסוי בלי ייצוג (נציגות). מדינה זו היא אומה של חוקים. לא שלטון שרירותי, לא ממשל הפכפך שעכשיו נותן ועכשיו לוקח. הליך משפטי הולם (due process). מדינה זו היא אנשים עם זכויות, זכויות טבועות. זכויות כ"כ יקרות לנו שאבותינו סרבו לאשרר את החוקה ללא שטר זכויות שהוסף בכתב מיידית. משיודעים כל זאת, נצפה שבתי-הספר, באמנם את תלמידיהם לתרום באופן מועיל ליציבות הפוליטית (מדינית) וצמיחת אמריקה יהיו:
- דמוקרטיים ולא רודניים;
- מנוהלים עם חוקים ברורים והליכים משפטיים הולמים;
- שומרי זכויות הפרט של תלמידיהם.

התלמיד הגדל בביה"ס עם מאפיינים אלו יהיה מוכן לעבור ישר לחברה הגדולה. אך בתי-הספר למעשה מפורסמים בהעדר מוחלט של כל אחד משלוש הערכים האמריקאיים העיקריים שנרשמו. הם רודניים – כולם, אפילו ביה"ס ה-"מתקדמים". הם נעדרי קווי הנחייה ברורים ותמימים גמורים בהליכים משפטיים הולמים בהתייחסם למפריעים לכאורה. הם אינם מכירים בזכויות הצעירים. כולם, מלבד סדברי וואלי, שנוסד על שלוש עקרונות אלה. אני חושב שאפשר לומר בביטחון שחירויות הפרט שכ"כ טופחו באהבה ע"י אבותינו ובכל דור מאז, לא יהיו לגמרי בטוחים עד אשר צעירינו, דרך שנות ההתפתחות המכריעות של מחשבתם ורוחם, יטופחו באווירת בתי-ספר שייגלמו אמיתות אמריקאיות בסיסיות אלה.